מזונות

אחריות ההורים במדינת ישראל קבועה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב- 1962.

האפוטרופסות של ההורים כלפי ילדיהם כוללת "את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".

כלומר, החוק בישראל מטיל על ההורים לדאוג לכל צרכיו של הקטין, החל מביגוד, מזון, וכלה בהכשרה מקצועית וכלים לחיים.

סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו לפי הוראות הדין האישי החל עליו.

דין המזונות של יהודים בישראל, הוא הדין העברי.

הדין העברי מבחין בין שלוש קבוצות גיל :

מגיל לידה ועד גיל 6 – חבות מזונות מוחלטת על האב ללא קשר ליכולתו הכלכלית (אב עני, מחוסר עבודה או נכה חייב בתשלום מזונות לילדיו).

מגיל 6 עד גיל 15 – האב נושא בתשלום עבור הצרכים ההכרחיים של הילד והאם משתתפת יחד עם האב בתשלום עבור הצרכים שאינם נחשבים הכרחיים (בהנחה שהיא יכולה קודם לכן לפרנס את עצמה).

מגיל 15 ואילך – ההוצאות נחשבות "מדין צדקה" ולפיכך האב והאם מתחלקים בהוצאות לפי יחס הכנסותיהם.

עד שנת 2017 אומצה בפסיקה פרשנות לדין העברי שלפיה בגילאי 15-6 מוטלת על האב האחריות הבלעדית לסיפוק הצרכים ההכרחיים, דבר שהטיל עליו נטל כלכלי מוגבר.

ביום 19.7.17 ניתן ע"י בית המשפט העליון פסק דין תקדימי אשר חולל מהפכה בנושא מזונות הילדים. המדובר בפסק דין בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית באשר שינה את הדין הנוהג, כך שתחת החיוב הבלעדי המוטל על האב במזונות הכרחיים בגילאים האמורים, תוטל האחריות לסיפוק כלל הצרכים – ההכרחיים ואלה העולים על כך – על שני ההורים.

יוצא איפוא שמגיל שש ואילך חובת המזונות תיקבע לפי יחס הכנסות ההורים ולפי היקף ההוצאות הישירות שכל אחד מהם מוציא בגינם.