משמורת
במסגרת הליך גירושין או פרידה מוגשת תביעת משמורת על ידי אחד מבני הזוג לבית המשפט או לבית הדין המוסמך.
משמורת מתייחסת למקום המגורים וסידור הלינה הקבוע של הילד ואינה משפיעה על עובדת היותם של שני ההורים אחראים לדאוג לכל צרכי ילדיהם.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 (להלן "חוק הכשרות המשפטית") קובע כי שני ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, וכאשר אין ביניהם הסכמה מי מהם יחזיק בקטין, יכריע בכך בית המשפט.
בבואו של בית המשפט להידרש לסוגיית משמורתו של קטין, טובתו של הקטין היא שיקול-על, והיא שתכריע.
ההכרעה בדבר טובתו של הקטין מבוססת, על מכלול הראיות המונחות לפתחו של בית המשפט, בהן עדויות הצדדים והתרשמות בית המשפט מהם, ובכלל זה תסקירים וחוות דעת של מומחים מקצועיים, להם יש את הכלים המתאימים, המומחיות המקצועית והניסיון הדרוש.
חוות דעת של גורמים מקצועיים הינה כלי עזר בעל משקל משמעותי והכרחי בהחלטה בשאלות משמורת והסדרי ראיה. חוות הדעת ובכלל זה תסקיר פקיד סעד מספקים התרשמות אובייקטיבית מקצועית, המסייעת לבית המשפט להכריע בסוגיה בעלת רגישות וחשיבות עליונה.
יחד עם זאת, בסופו של יום לבית המשפט שיקול הדעת הסופי והמכריע האם לאמץ את המלצות הגורמים המקצועיים/המומחים אם לאו.
למעט מקרים חריגים, ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורתה של האם.
